לאחר מלחמת המפרץ הראשונה בה נורו לראשונה טילים על ישובים עירוניים החליט פיקוד העורף על שינוי שיטת המיגון בבנינים. הואיל וההתרעות היו קצרות, וההגעה למרחב מוגן נדרשה להיות קצרה, החליט פיקוד העורף על שינוי שיטת המיגון שהיתה קיימת עד כה.

פתרונות המיגון החדשים נעשו באמצעות מרחבים מוגנים דירתיים (ממ"ד) או קומתיים (ממ"ק)  במקום המקלטים המשותפים שבקומת הקרקע או במרתף הבנין.

הממ"ד התקני בראשית דרכו היה בשטח רצפה נטו בשעור של 5 מ"ר כשהו מהווה חלק בלתי נפרד מהדירה. לפיכך ההגעה איליו מיידית ויכול לשמש לכל מטרה בדירה למעט כמטבח, שרותים וחדר רחצה. פתרון אחר שאינו קשור לענינינו מאפשר הקמת חלופת ממ"ק שהינו חדר מוגן קומתי הממוקם באזור חדר המדרגות כשטח משותף בגודל המותאם למספר הדירות שבקומה.

בעקבות שינוי מדיניות זו שונתה אף שיטת חישוב שטחי הבניה ונקבע כי שטחי הממ"ד לא יכללו בשטחי הבניה העקריים אלא בנוסף כשטחי שרות בשעור של 7.50 מ"ר ברוטו לכל יחידת דיור.

בחלק מהמקרים נבנו הדירות עם ממדי"ם גדולים יותר בשטח של 9-12 מ"ר נטו על מנת שיוכלו לשמש כחדרי מגורים לכל דבר וענין.

לימים, לאור שהייה ארוכה של תושבי הצפון במלחמת לבנון השניה הגיע פיקוד העורף למסקנה כי הממ"ד קטן ועל כן הוחלט על הגדלתו ל- 9 מ"ר נטו המחושה כ- 12 מ"ר ברוטו.

באותם המקרים בהם הוקמו ממדי"ם בשטח של 9 מ"ר נטו לפחות בתקופה בה נדרשו ממדי"ם קטנים בני 5 מ"ר נטו בלבד הרי שניתן ולחלץ משטחי השרות את הפרש השטח ברוטו שבין ממ"ד גדול הקיים בפועל המחושב כ- 12 מ"ר ברוטו לשטחו של ממ"ד קטן המחושב כ- 7.50 מ"ר ברוטו בלבד. (12-7.50=4.50 מ"ר).

הפרש שטח זה בשעור של 4.5 מ"ר יוכל לשמש כשטח עיקרי לביצוע הרחבות ותוספות בניה.

לדוגמא:- בדירת 4 חדרים אחד מהחדרים הוקם כממ"ד בשטח של כ-9.8 מ"ר נטו למרות שבתקופה זו שטח ממ"ד תקני עמד על 5 מ"ר נטו בלבד וחושב במנין שטחי הבניה בשטח של  7.50 מ"ר ברוטו כשטח שרות. גם הממ"ד הנ"ל שהוקם בפועל למרות גודלו חושב בשטח של 7.50 מ"ר ברוטו בלבד. עם השינוי בתקן הממ"ד הפך הממ"ד הקיים ששטחו בפועל  9.80 מ"ר נטו לשטח של 12 מ"ר ברוטו.

לאור האמור לעיל יכולים בעלי הדירה ל"חלץ" הפרש שטח בשיעור של 4.50  מ"ר ולממשו לצורך הרחבת דירתם כשטח עיקרי לכל דבר וענין.

הליך זה של "ניוד" שטח שרות לעיקרי יעשה בהליך של הקלה דהיינו חשיפת הבקשה לציבור הדיירים ובעלי נכסים גובלים להתיחסות.

כמו כן, קיימת האפשרות ל"נייד" שטח עודף זה ממספר דירות בהסכמת בעליהן על מנת לנצלם בדירה מסוימת אחת. בהליך זה יש לסמן בתכנית הבקשה להיתר את הדירות מהן מנוידים השטחים, סימון הדירה אליה מבוקש הניוד, הגשת תצהיר חתום של בעלי הדירות באישור עורך דין בעת קליטת הבקשה במשרדי הרשות המקומית, עריכת פרסום ב-3 עיתונים ומסירת הודעות כתובות לבעלי הזכות בנכס ולבעלים גובלים.

ראוי לציין שההליך אינו זכות מוקנת ונתון לשיקול דעת חברי הועדה המקומית בתוקף הנסיבות בעת הדיון בבקשה.

לא אחת, נשארת בחלקה יתרת זכויות בניה שלא מומושו בעת הקמת הבנין. יתרת זכויות בניה אלו, מטבע הדברים, שייכת לכלל בעלי הזכות בנכס בהתאם לרשום בנסח הטאבו של החלקה.

כאשר כל בעלי הנכס מעוניינים במימוש יתרת זכויות אלו הרי שההליך הינו פשוט כל עוד נעשה לטובת כלל הדיירים עפ"י חלקם היחסי בנכס כרשום בנסח הטאבו.

הליך זה יעשה על ידי הגשת בקשה לקבלת היתר בניה לרשות המקומית כשהיא חתומה על ידי כל בעלי הזכות בנכס.

לעיתים, מתבקשת הבקשה למימוש על ידי אחד מהבעלים בלבד אך בשיעור של חלקו היחסי בנכס. גם מקרה זה הינו רגיל ויעשה על ידי הגשת בקשה להיתר כנזכר לעיל בהסכמת שאר בעלי הנכס.

לעיתים, מבוקש ניצול יתרת זכויות הבניה הנ"ל על ידי אחד מבעלי הנכס בלבד. במקרה זה, בו מתבקש המימוש על ידי אחד מבעלי הנכס בשיעור העולה על חלקו היחסי, הרי שיש להמציא לרשות המקומית את הסכמת בעלי הנכס האחרים באופן חד משמעי הקובע שההסכמה תוביל לגריעת זכויות הבניה לטובת המבקש בלבד ושידוע לשאר בעלי הנכס שהויתור ימנע מהם את אפשרות המימוש העתידי ועל כן לא תהיה להם כל טענה ו/או תביעה בעקבות הליך זה. חתימות הסכמת בעלי הזכות בנכס תערך במתכונת של תצהיר אשר יאומתו על ידי עורך דין ויוצגו לרשות המקומית עם קליטת הבקשה במשרדי הועדה המקומית.

חתימות אלו על גבי התצהיר מבהיר לבעלי הזכות בנכס האחרים, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, את  עובדת ויתורם למימוש עתידי של יתרת זכויות הבניה על ידם.